היהודית-ספרדית או לאדינו

ג'ודזמו - לשונם המסורתית של היהודים הספרדים
פרופ' דוד מ. בוניס

הלשון שבה השתמשו היהודים הספרדים באימפריה העותמאנית, במדינות שירשו אותה ובמרוקו הספרדית, מקורה בספרד של ימי הביניים. יחסי הגומלין שהיו בה בין היהודים לשכניהם הספרדים-הנוצרים והמוסלמים-הערבים גרמו להיווצרות מגוונים לשוניים איברו-רומאניים השונים במידת מה מאלה של שכניהם, בראש ובראשונה בכך ששיקפו מושגים וסגנון חיים יהודיים. עקב המחסור במילים ממקור רומאני למונחים כמו 'שבת' או 'חמין' בוטאו מושגים אלה לעתים קרובות במילים ממקור עברי וארמי, וביצירת הלחמים של יסודות עבריים וספרדיים, כך לדוגמה במילה enheremar 'להטיל חרם' (מהמילה העברית 'חרם' והמוספיות הספרדיות en- -ar).

על המילים המובהקות האחרות שהשתמשו בהן היהודים נמנו: מילים בעלות מטען יהודי שמקורן ביוונית היהודית ובלטינית היהודית שדוברו בפי יהודי רומא כגון: meldar 'ללמוד, לקרוא, בעיקר טקסטים יהודיים' (מיוונית meletaō 'להרהר'); מילים מן הערבית המקומית או מהערבית היהודית, שהיו עדיפות על פני מילים ממקור היספאני עקב הגוון הנוצרי שהיה לאחרונות, למשל: alhaḏ 'יום ראשון' בפי היהודים< al-ḥadd 'יום ראשון' בערבית-איברית כנגד domingo 'יום ראשון' בספרדית הנוצרית שפירושו המילולי 'יום האדון (ישו)'; ואף רכיבים ממקור איברו-רומאני שנבדלו מהמילה כפי שבוטאה בידי הנוצרים, על אף ששתיהן היו ממקור זהה, כך למשל: el Dio  בפי היהודים כנגד Dios בפי הנוצרים. יהודי ספרד נבדלו לשונית משכניהם הנוצרים והמוסלמים גם בכך שלשונות הליטורגיה היומיומיות שלהם היו עברית וארמית, ולא לטינית או ערבית, וגם בכך שהם כתבו את לשונם האיברו-רומאנית בכתב העברי שהם ראו בו כתב יהודי, בניגוד לכתב הלטיני שזוהה עם הנצרות הקתולית ועם הכתב הערבי שזוהה עם האסלאם.

לאחר שהמלכים הקתולים הגלו אותם מספרד, שמרו היהודים על מסורות לשונותיהם ואף הוסיפו ופיתחו אותן בחלקים ממערב אירופה, צפון אפריקה (בייחוד באזורים העתידים להיות מרוקו הספרדית) ומעל הכול באימפריה העות'מאנית, שם מצאה מקלט הקבוצה הגדולה ביותר של גולים בהזמנתו של הסולטן ביאזיד השני. הספרדים והיהודים מקבוצות אחרות שנטמעו בהם לשונית ותרבותית- כגון הרומניוטים, האשכנזים והמוסתערבים- כינו את לשונם בשמות שונים, ובהם: Laḏino (שם המאזכר את מקורן הלטיני של כל הלשונות הרומאניות); Djuḏezmo, Djuḏió או Djiḏió (כלומר 'יהודי'. באימפריה זיהו לשון זו כלשון היהודים); ותחת השפעתה של ההשכלה: Spaniol או Shpaniol ('ספרדית') ו-Judeo-Espanyol (ספרדית-יהודית). במרוקו נקראה הלשון, לעתים, Ḥaketía (ייתכן 'לשון סיפורים' < ערבית ḥakā).

בעת המודרנית חלקו יהודי תורכיה, הבלקן וארץ ישראל כמה מאפיינים לשוניים שהיו משותפים לדרכי המבע של נוצרים, יהודים ומוסלמים בימי הביניים, אך שחלו בהם שינויים בספרד הנוצרית.לדוגמה, הספרדים בכל האזור שימרו את הצלילים dj (כמו g במילה האנגלית George), למשל במילה djente 'אנשים';  j (כמו j במילה הצרפתית journal), למשל במילה mujer 'אישה'; ו-sh כמו במילה leshos 'רחוק'. שלושת הצלילים הללו הפכו בספרדית מודרנית לצליל אחד הנהגה כאות חי"ת  בעברית מודרנית. בחכיתיה, התמזגו dj ו-j לצליל אחד – j, למשל: jente 'אנשים'. כל הדוברים היהודים מאזורי האימפריה המשיכו להבחין בין b ל-v ובין s ל-z בבואם של עיצורים אלה בין שתי תנועות, כפי הנוהג בספרדית עתיקה. כך abashar 'לרדת' מול avaǥar 'בְרַכּוּת' ו-kasar 'לצוד' מול kazar 'להשיא' (בספרדית מאוחרת יותר צלילים אלה נמזגו. b ו-v בין תנועות הפכו שניהם להגה חוכך שמקום חיתוכו הוא בין b ל-v. s ו-z הפכו שניהם ל-s בלתי-קולית.)

ספרדים ברחבי תורכיה והבלקן חלקו מאפיינים שמרנים אלה, אך היו ביניהם הבדלים במאפיינים אחרים. את הלשון המודרנית אפשר לחלק לניבים אזוריים: בניב הצפון-מערבי (יוגוסלביה לשעבר, מערב-יוון, מזרח-בולגריה, רומניה וגם וינה) שימרו הדוברים באופן מסורתי את הf- הימי-ביניימית (למשל, fazer 'לעשות'), והתנועות הימי-ביניימיות e ו-o הפכו ל-i ול-u (בהתאמה) כשהן בלתי מוטעמות (למשל, dienti ו-oju). בניב הדרום-מזרחי (תורכיה, מזרח-בולגריה) ה-f אבדה (ולכן: azer 'לעשות'), אך e ו-o נשתמרו (diente ו-ojo). סלוניקי הייתה אזור מעבר: מחד שימרה את הf- (fazer) ומאידך שימרה את התנועות e ו-o במיקום בלתי מוטעם (diente ו-ojo).

הדקדוק של הלשון היהודית המודרנית שונה מדקדוקה של הספרדית המודרנית. לדוגמה, כדי להביע את העבר הפשוט בגוף ראשון יחיד ורבים, הספרדים  משתמשים בסיומות  -íו–imos בכל שלוש קבוצות הפועל (-ar, -er, -ir). כך tomar 'לקחת' > tomí 'לקחתי', tomimos 'לקחנו', בעוד שבספרדית מודרנית הסיומות המקבילות של פעלים מקבוצת -ar הן -é ו–amos, ובשתי הקבוצות האחרות הן -í ו–imos. כך, היהודים מבחינים בבירור בין ההווה tomamos 'אנו לוקחים' לבין העבר tomimos 'לקחנו', בשעה שהצורה הספרדית tomamos דו-משמעית ומתפרשת הן להווה הן לעבר.

הספרדים שימרו גם על כמה מילים וצורות שכבר אינן בשימוש בספרדית, לדוגמה: solombra 'צל' (בספרדית sombra).על-ידי שימוש חדשני ביסודות הקיימים בלשון מאז ימי הביניים, טבעו הדוברים מילים חדשות שאינן מתועדות בספרדית. כך מ-hazino 'חולה' (מערבית ḥazīn 'עצוב') נוצרו חידושים לשוניים כמו hazinura  'מחלה', enhazinearse  'לחלות', hazineto  'חולני'. באזורים העותמאניים הביא המגע הרצוף עם השפות המקומיות לשאילה נרחבת: מתורכית boyá 'צבע' ו-boyadear 'לצבוע'; מיוונית pirón 'מזלג'. באופן דומה שילבה החכיתיה רכיבים מהערבית המקומית, לדוגמה ḥkam 'רָשות', ‘ayyán 'עייף'. במאה הי"ט במיוחד תרמו האיטלקית והצרפתית מילים רבות באזורי הבלקן: eskola 'בית ספר', elevo 'תלמיד'. משלהי המאה הי"ט הובילו תנאים כלכליים וחברתיים קשים להגירה. בסביבות החיים החדשות כמו בארצות הברית או בישראל, הביא מגע עם לשונות חדשות לשאילות חדשות, כמו endjoyarse 'ליהנות' בארצות הברית ו- el kupat holim 'קופת חולים' בישראל.

למרות שג'ודזמו נכתבה בכתב העברי מימי הביניים ועד המאה הכ', החלו רוב הספרדים לאמץ את הכתב הלטיני בראשית המאה הכ' בשל גורמים שונים כמו חינוך בבתי ספר בסגנון מערב-אירופי והמעבר של דוברי התורכית מכתב ערבי לכתב לטיני. כיום, שיטת הכתיב שהציע משה שאול נעשתה למקובלת ביותר, ואימצה אותה גם הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו בפרסומיה.

בשיטה זו כמה גרפמות השונות מהספרדית המודרנית: djusto  dj 'נכון', g לפני e או gerra i 'מלחמה'  haham h 'רב', ajente j 'סוכן', kama k 'מיטה',  anyo ny 'שנה', sinko s 'חמש', sh basho 'נמוך', kaza z 'בית'.

לקריאה נוספת:

דוד מ. בוניס, לשון ג'ודזמו: מבוא ללשונם של היהודים הספרדים באימפריה העות'מאנית, ירושלים 1999.

David M. Bunis, "Judezmo (Ladino)", in Handbook of Jewish Languages, ed. Lily Kahn & Aaron D. Rubin, pp. 365-450. Leiden: Brill, 2016.

 

22.11.2015

מאנגלית: מתן שטיין

pic_portadaantigua
pic_portadaantigua
pic_libroantiguo
pic_libroantiguo
pic_hojarota
pic_hojarota